נקודה מהזוהר לפרשת שופטים

כל דרשות הזוהר על פרשת שופטים שייכות לחלק הקרוי "רעיא מהימנא" שהוא ספר בפני עצמו, ולפיכך אלו דרשות בסגנון מעט שונה מהזוהר הרגיל. הרעיא מהימנא, במקור, הוא ספר על מצוות התורה על פי סדר וכך הוא מביא בפרשה שלנו- "על פי שניים עדים... מצווה זו היא להעיד עדות בבית דין, כדי שלא יפסיד חבירו ממון בגללו, ואין עדות בפחות משניים...".

עניין ההיצמדות לעדות של שני עדים, כמו בלימוד גמרא, מעורר שאלה- אז מה קורה כשאין שני עדים? ואיך ניתן לנהל מערכת משפטית שבה יש הכרח גמור בשני עדים, תמיד? ונראה לי שלשאלה זו מתייחס הזוהר כאשר הוא דורש בהמשך את עניין העדות בכל מיני פנים- "ומי מעיד על האדם, קירות ביתו, שהן קירות ליבו... אנשי ביתו, שהן העצמות שלו, רשע עוונותיו חקוקים על עצמותיו וכן צדיק, זכויותיו חקוקים על עצמותיו... ועוד יש שני עדים- עין רואה ואוזן שומעת, ולא עוד אלא השמש והירח מעידים על האדם... ועוד הקב"ה ושכינתו הם עדים על האדם...".

אמנם, מבחינה משפטית כאן בארץ זקוקים לשני עדים כדי להכריע את הדין, אולם הדין המרכזי, הדין של האדם מול עצמו ומול הקב"ה מוכרע גם על פי "עדים" נוספים. עצמותיו של האדם, המשתנים בעקבות החטא או המצוות, הן מעידים על האדם, השמש, הירח, השכינה וכו'... המציאות כולה יכולה להעיד על האדם ולהכריע את דינו. ה"מגבלה" של שני עדים איננה תוספת כאשר מדובר במעשי האדם מול בוראו- כי המעשים משפיעים על המציאות והיא עצמה יכולה להיות "עד".